השר להשכלה גבוהה ולפוליטיקה נמוכה


זאב אלקין לא ערק שלשום רק למפלגתו של סער. הוא ערק למחוזות הנמוכים והאישיים של הפוליטיקה. גם אם תצפו בנאומו הבוטה שוב ושוב, לא תמצאו בו ביקורת עניינית על ניהול המדינה בהנהגת נתניהו – לא על הביטחון, לא על הדיפלומטיה המזהירה של השנה האחרונה, לא על השקעות העתק שמגיעות למשק בעקבותיה, וגם לא על העובדה שישראל מובילה בעולם בחיסון אזרחיה, ותהיה מהמדינות הראשונות שיצאו בעז"ה מהמשבר. 

אלו כידוע הדברים החשובים למדינה ולאזרחיה, אבל לאלקין היו חשובים שלשום דברים אחרים, כי הוא מתוסכל. לפי דבריו שלו, הוא ממודר, הוא לא מקורב. נתניהו לא מינה שרים לפי מיקומם בפריימריס. קשה שלא לחשוב שאם הוא היה כיום שר החינוך או שר החוץ, הוא היה ממשיך להגן בחירוף נפש על נתניהו מעל כל במה, בדיוק כפי שעשה 48 שעות לפני הנאום. 

וזו הטרגדיה האמיתית של הפוליטיקה שלנו בשנתיים האחרונות: העדפת החשבונות האישיים על פני טובת המדינה; השנאות האישיות על פני האינטרס הלאומי. 

אלקין איננו הראשון שבוחר בדרך המסוכנת הזו. הבכורה שמורה לאביגדור ליברמן, שעל אף עמדותיו הלאומיות, שנאתו האישית לנתניהו הפכה למרכיב היחיד בשיקול דעתו הציבורי; השנאה הזו הובילה אותנו לשלוש מערכות בחירות מיותרות, ומנעה מהציבור ממשלה יציבה ומתפקדת של המחנה הלאומי. 

ליברמן, אלקין, סער והנדל לקחו אותנו עוד צעד אל התהום החברתית הזו, כשלא היססו להכריז שלא ישבו עם נתניהו. לוחמי ה־BDS הנחושים הפכו למחרימים הגדולים של למעלה מ־1.3 מיליון אזרחים שרוצים שבנימין נתניהו ייצג אותם וימשיך לנהל את מדינתם. 

לא פסילה על בסיס קווי יסוד או החרמת מפלגה שחותרת תחת המדינה, אלא חרם אישי המנוגד לערכי הדמוקרטיה ובוודאי אינו עולה בקנה אחד עם סיסמאות האחדות והממלכתיות. לזכותו של נפתלי בנט ייאמר שאת הרוביקון הזה הוא לא חצה. 

וכאילו לא די בזה, וזה אולי העצוב והכואב ביותר בסאגה הזו, הם משתתפים בעלילה הצינית עתיקת היומין של השמאל, כאילו הימין ונתניהו מפלגים את העם. 

התרגלנו לדוברי השמאל שרוממות השלום בפיהם, וטביעות אצבעותיהם ניכרות על ההתבטאויות והמעשים הקשים ביותר נגד אחים במחלוקת. התרגלנו גם שבעת שהשמאל הקיצוני מחרחר מדון בינינו, הוא משתמש בעמדותיו האקדמיות והתקשורתיות כדי לספר לנו סיפור הפוך – לתאר כל תגובה לגיטימית של הימין כאלימות, וכל תגובה אלימה של השמאל כהגנה על האנושות מפני הפשיסטים. 

התרגלנו. אבל לא ציפינו שזה יגיע ממי שהיו שליחי ציבור של תנועת הליכוד, בנו את הקריירה הציבורית שלהם בזכותה ובזכות חבריה. לא ציפינו שהם יעשו זאת בשם ההדר הז'בוטינסקאי כביכול. 

אם יש כאן דבר חדש, אזי צריך לקרוא לו אכזבה חדשה ולא תקווה חדשה.

לקריאת המאמר המלא >>